מיומנה של סטודנטית עתידנית:

 שלום יומן וירטואלי!

 קוראים לי אניה, אני בת 23, וסטודנטית לביולוגיה-יקומית, באוניברסיטת אריאל.

נשמע מופרך, נכון?

 אבל כן, אריאל סופסוף הוכרה כאוניברסיטה.

זה קרה לפני שנתיים, בינואר 2220 זה הוחלט סופית, קצת אחרי שהעברית החליטה לסגור את הבסטה. אולי כי הטובים הלא פלצניים העדיפו כאן...?

לא, זה קרה בעצם בגלל הבריטים, הם נורא מנסים לפייס את תושבי הארץ מאז שהמנדט שלהם שוב בתמונה. הם טענו שזה "בגלל שזאת שנה עגולה", אך כמדומני זה מצב שקורה אחת לעשר שנים, והמאבק עצמו נמשך הרבה יותר...

נו טוב...

 אני בטוחה שממבט בפרולוג, נראה שכך יראו דבריי. "עתידה המעט רחוק של ישראל".

מה יהיה בעתיד?

איך חזרו אלינו הבריטים?

איך נפתר המאבק על הכרתה של אוניברסיטת אריאל?

מה עם הערבים (שכבר מזמן אינם "בני מיעוטים"...)?

מה עם הפוליטיקה?

מה עם הבורסה?

האם פרס עוד חיי ועושה כלים לסוניה...?

אז לא. לא ממש.

אני יכולה לומר לכם שברמת העיקרון, הכל אותו דבר. כן, דגמי הבניינים השתנו, וגם העטיפה של הבמבה, כלי התחבורה של ימינו רחוק מלהיות "מכונית", והלפטופ שממנו אני מקלידה דיי נגנב מארכיון של איזה מוזיאון, השנה שונה, וגם הדנ"א שנבדק במחלקה שלי הוא חייזרי (מן הסתם – לשם כך היא נפתחה...), אבל לא באתי לכתוב טור כדי לספר לכם "עליהם" אלא עליי.

 אני אומנם סה"כ בחורה בת 23, וברמת העיקרון – לא הרבה השתנה בבני אדם ברמת הפרט והחברה, אבל בלי שום קשר - הסיפור הייחודי שלי בכלל לא כפוף לשום שנה או אופנה.

הסיפור שלי, יכול ליצור הזדהות גם בכם, הבאים מתקופה ששונה משלי. יש לי משפחה דיי מוזרה, ובאופן שקשה לומר על רגל אחת. אבא שלי, אלון, כלוא חזק חזק בנבכי גילאי העשרה המאוחרים, ממאן להבין שהוא כבר אבא, ולא ילד. אימי, גרטה, פולניה ברמות נלעגות, אבל במסווה. מי שמכיר אותה ואת סיפוריי, מסרב להאמין שכך היא באמת. אחי הגדול, חוני, בדיוק כמו "המֵעגֶל" של אז – לא מבין שלא הכל סביבו,ואחותי הקטנה, עדן, היא פאקצה מן המניין (האם המילה הייתה קיימת כבר בזמנכם...?). כמו הרבה משפחות בתקופת קשרים בין-גלקטיים, אנו חיים במקום בו שכנו חייזרים מאז ומעולם – תל-אביב.

ז"א, הם חיים – אני עברתי למעונות של אריאל, בתחילת השנה.

השבוע הראשון חלף לו לא מזמן, והולך להיות מאוד מעניין... |מחייכת ומהנהנת לעצמי|